<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ב' שער א'</h1>
<h2>דף ג:</h2>
אע"פ שאמרנו הודאת בעל דין כמאה עדים, דוקא במודה, היכא שטענו והודה לו. אבל אם הודה מפי עצמו יכול לחזור בו, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו' פ"ק דמציעא [בתוספתא ה"ו], והביאו רי"ף. ודיני ההודאה כתבתי למעלה בדרך א שער ח אות (ח) [ב]. ודין הודאה בפרק שבועת הדיינים [ל"ח ע"ב].
<h2>דף יז.</h2>
מי שנתחייב לחבירו מנה בב"ד, ואחר צאתו אמר פרעתי, בין שאמרו לו חייב אתה ליתן בין צא תן לו, נאמן ונשבע היסת. ולפיכך אין כותבין שטר למלוה איך חייבוהו ללוה, חיישינן שמא פרע. ואיתיה פ"ק דמציעא בשם רב נחמן וכן [כתב] רי"ף. ומי שחייבוהו שבועה ויצא מב"ד, יכול לטעון נשבעתי ונאמן אפילו בלא שבועה כלל. כן [כתבו] המפרשים. וכן [כתב] ר"ם פ"ז דטוען. וכתב לפיכך היו נקיי הדעת בספרד כשמחוייב לישבע או לפרוע היו מתנין שלא ישבע רק בעדים. וכן [כתב] רי"ף. דלא תקנו שבועה רק על כפירת ממון ולא על כפירת שבועה. ורבינו האיי חלק דאם נתחייב שבועה בתורה ואמר שכבר נשבע ישבע היסת, ואם נתחייב היסת ואמר שכבר נשבע פטור. ואם יצא מב"ד ואמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי, ועדים מעידים שלא זזה ידן מתוך ידו, הוחזק כפרן ומשלם. אבל אם אמרו לו ב"ד חייב אתה ליתן ויצא ואמר פרעתי, אע"פ שבאו עדים שלא פרעו, לא הוחזק כפרן דאשתמיט עד שיראו ב"ד הדין אם הוא מבואר. ואם טען פעם שניה שפרע, ישבע היסת ויפטר. וכן [איתא] פ"ק דמציעא ורי"ף ור"ם (פ"י) [פ"ז] דטוען. התובע מחבירו מנה ואמר אין לך בידי שלא היו דברים מעולם, ועדים מעידים שחייב לו, הוחזק כפרן ואינו יכול לטעון פרעתי. אבל אם לא אמר להד"ם רק אין לך בידי, אפילו באו עדים, חוזר וטוען "מה שאמרתי שאין לך בידי" שהיו מקודם כדבר העדים אבל פרעתים, נאמן בשבועה. וכל זה בב"ד. פ"ק דמציעא, ורב האיי [כתב] כן.
והיכא דהוחזק כפרן [כתבו] רש"י ורב סעדיה שנשבע תובע ונוטל. והר"ז [כתב] דאינו מן הנשבעין ונוטלין המנויים במשנה ונוטל שלא בשבועה, וכן [כתב] הרשב"א. מי שהודה בב"ד שמחוייב במנה, ואחר כך חזר וטען נזכרתי שכבר פרעתיו והרי עדים, עושין על פיהם, ר"ם פ"ז דטוען. והרשב"א [וכן] גם רבו ן' מיגש דאין עדים מועילים, וראיה מפרק הדיינים דההוא דכפר ובאו עדים שלוה ופרע ואמרו שם שנסמוך עליהן וכיון שאמר להד"ם כאילו אמר לא פרעתי, הרי שאין עדים מועילים. ואבא מרי ז"ל [אמר] דהתם מכחישין דבריו, והכא אין מכחישין אותו כלל.
<h2>דף קיב.</h2>
מי שאמר לחבירו מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, ל"ש מלוה ול"ש פקדון, והיא הלכתא בלא טעמא, רי"ף פ"ק דגיטין. ואם לא היו מלוה ולא פקדון גביה רק שהיה חייב מאה ראובן לשמעון ואמר ללוי "תן מאה שאני חייב לשמעון", וקבל שמעון מאמר ראובן, ואפילו א"ל הן, כל אחד משלשתן יכול לחזור בו ולא קנה וחוזר בו, כמו שכתב רי"ף פרק המקבל במציעא ור"ם פ"ו דמכירה. וגבי מלוה או פקדון נמי (ש)אין אחד משלשתן יכול לחזור.
